בקרוב

בקרוב

בקרוב

רועי,
קשה לדבר עליך בלי לדבר על אותו בוקר.
אבל הייתי רוצה רגע לעצור ולחשוב על האדם שהיה צריך לקבל את ההחלטה באותו רגע.
על רועי.
כי בתוך כל חוסר הוודאות, בתוך המציאות שאף אחד מאיתנו לא באמת הבין, היה רגע שבו היית צריך לבחור איפה אתה צריך להיות.
לא ידעת איך היום הזה ייגמר.
לא ידעת מה מחכה לך.
לא ידעת אם תחזור הביתה.
אבל ידעת שיש אנשים שצריכים אותך שם.
את תפיסת המנהיגות הקרבית שלי אני מזקק לאמירה אחת-
כשהמפקד אומר אחריי הוא אינו צריך להסתכל אחורה כדי לדעת שהכח אחריו בתנועה.
חיים בר לב אמר פעם-
“בגורלו של מפקד נופל לעתים לשלוח אנשים לתפקידים מסוכנים, נכונותם של המפקדים ללכת תמיד בעצמם לפני המחנה היא מקור הכוח המוסרי הדרוש להם לקבלת החלטות אלה.”
מפקד אמיתי הוא מי שכשמגיע הרגע הולך ראשון.
ומי שמכיר את העולם הצבאי יודע כמה משמעות יש לזה.
כשחייל מסתכל על המפקד שלו ורואה אותו נכנס, הוא יודע שאין פה פקודה שניתנת מרחוק.
יש פה בן אדם שאומר לו:
אני איתך.
זה דבר שבא לו בקלות בכל שלבי הפיקוד שלו ובעיקר בבוקר ההוא ברגע האמת.
רועי אמר את זה במעשים.
אבל אני חושב שיש פה משהו שאנחנו צריכים לקחת איתנו.
לא רק את הגבורה של רועי.
אלא את האחריות של רועי.
את ההבנה שכשאנשים סומכים עליך יש לזה מחיר.
כשמישהו מסתכל עליך ברגע קשה אתה לא יכול תמיד לבחור את הדרך הקלה.
ולפעמים צריך להיות הראשון שקם.
הראשון שמגיע.
הראשון שלוקח אחריות.
ואני חושב שהיום,שלוש שנים אחרי,האחריות שלנו היא לא רק לזכור את רועי.
אלא להחליט מה אנחנו עושים עם הזיכרון הזה.
רועי היה חבר שלנו,הוא היה חלק מהחיים שלנו אז משהו ממנו צריך להמשיך איתנו גם כשאנחנו יוצאים מפה.
אני רוצה לקחת ממנו את הנכונות להיות שם בשביל אחרים.
את ההבנה שמנהיגות היא לא דרגה ולא תפקיד.
מנהיגות היא מה שאתה עושה כשאף אחד לא יודע מה לעשות.
ואולי יותר מהכול את הנכונות ללכת קדימה כשקשה.
אבל לצד כל זה, חשוב לזכור שרועי
לא היה רק המפקד שקפץ לקרב.
רועי היה רועי.
החבר.
האדם.
הבן אדם שהיינו צוחקים איתו, מדברים איתו, מתווכחים איתו, עושים איתו שטויות.
וזה החלק שאני הכי מפחד שנאבד עם השנים.
כי ככל שהזמן עובר, אנשים שלא הכירו אותו יכירו בעיקר את הסיפור.
את ה־7 באוקטובר.
את הקרב.
את הנפילה.
ואנחנו צריכים להזכיר להם שהיה שם בן אדם לפני כל זה.
בן אדם עם אופי, עם חברים, עם משפחה, עם חלומות ועם חיים.
זה הבלונדיני עם הפוני שקופץ מעל הגדר בגן
זה הילד בכיתה ד שקופץ מהחלון להגיע ראשון למגרש בהפסקה .
זה הילד שנסע הכי מהר מכולם 
זה הילד שחיפש את הבגרויות בטלגרם.
זה המלשב שאמר רק גולני
זה הלוחם העייף שחוזר הביתה.
וזה המפקד שהגן על המוצב במתקפה.
לכן אני לא רוצה שנדבר על רועי רק ביום שבו הוא נפל.
אני רוצה שנדבר על רועי גם ביום שבו אנחנו צוחקים.
כי זו הדרך האמיתית שבה אדם ממשיך לחיות.
לא בזה שאנחנו משאירים אותו מאחור כזיכרון.
אלא בזה שאנחנו לוקחים אותו איתנו קדימה.
רועי,
שלוש שנים עברו.
העולם השתנה.
אנחנו השתנינו.
אבל למרות כל זה יש דבר אחד שלא השתנה.
אתה עדיין אחד מאיתנו.
ואנחנו עדיין מתגעגעים.
But either way you're going to the history books
Standing in the Hall of Fame
And the world's gonna know your name
נמשיך לספר מי היית.
נמשיך לשאת אותך איתנו.
אוהב אותך אחי.
ויהי זכרך ברוך.